עבודה-בית-עבודה

בעולם ההיי-טק שממנו אני מגיעה, העבודה היא הבית. יוצאים בבוקר לעבודה (לא מוקדם מדי כמובן) ומבלים בבית השני רוב היום. אוכלים שם ארוחת בוקר, צהריים, ערב (וכל מה שביניהן), וחוזרים הביתה, בעיקר כדי לישון.

האנשים בבית השני הם המשפחה השנייה. חיים איתם כל כך הרבה שמכירים אותם כמו בני משפחה. וכשיושבים ב-Open Space גם שותפים לכל שיחות הטלפון עם המשפחה האמיתית, מה שמוסיף הרבה פרטים חסרים.

המעסיקים לא חוסכים דבר כדי לעודד את השיעבוד המלא הזה. החל מארוחות חינם (או כמעט) במסעדות טובות, אוכל חופשי כל היום, חדר כושר צמוד, פרחים בשירותים (וטמפונים חופשי) והטבות שונות. רק שלא תהיה סיבה לחזור הביתה.

ואז, יום אחד, אני מוצאת עצמי פתאום בבית. נכון, זה לא קרה מבחירה, אך כבר הייתי בשלה מאוד לשינוי. לקראת הסוף כבר התחלתי להתפכח להרגיש את אותות המתח המתמיד של קצב העבודה המטורף.

חשבתי וחשבתי, מה אוכל לעשות? במה אני טובה? אני אוהבת לקרוא, אני טובה באנגלית, יש לי שפה עברית לא רעה, וכבר מזמן התייאשתי מתרגומים שראיתי ואמרתי לעצמי: "אני יכולה לעשות את זה טוב יותר".

וכמובן, תרגום הוא דבר שעושים מול המחשב. לא צריך לעבוד עם אנשים יותר מדי. זה לא שאני לא אוהבת אנשים, אבל אני מאוד אוהבת להיות לבד.

מעולה. התחלתי לתרגם ונהניתי מאוד מהעובדה שלא צריך לצאת מהבית. לא צריך להתלבט מה ללבוש בבוקר, לא צריך להתאפר ולא צריך לעמוד בפקקים (אלא אם השארתי נעליים ליד המיטה, המעכבות אותי קצת בדרך לשולחן העבודה…)

נהניתי יום, נהניתי יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים. אבל אפילו מיזנטרופית כמוני התחילה להתגעגע לעולם החיצוני. בכל זאת אנחנו יצורים חברתיים.

נרשמתי ללימודי תרגום באוניברסיטת תל אביב, ובמשך שנה היתה לי סיבה נהדרת לצאת מהבית פעמיים בשבוע ולפגוש אנשים. אבל גם זה נגמר. מה עושים?

ליום ההולדת האחרון שלי קיבלתי מאחותי כרטיס של ארקפה. "תצאי קצת מהבית", היא אמרה. רעיון נהדר! עד מהרה הצטרפו אל הכרטיס הנ"ל עוד כרטיסים, וימים רבים החלו בהתלבטות: איפה נשב היום? האם נלך על קפה מעולה, או שמא על סנדויץ' סוף הדרך? המולת האנשים בבית הקפה היא, לדעתי, רעש לבן נהדר, ובבית קפה פחות "נעים" לפתוח פייסבוק באמצע העבודה (כאילו שלמישהו אכפת), כך שיש פחות בזבוזי זמן.

אבל כמה זמן אפשר לשבת על כוס קפה וקרואסון? שעה? שעתיים? יום עבודה ממוצע שלי הוא לא פחות מ-12 שעות (מזכיר משהו? מסתבר שאפשר להוציא את מהנדסת התוכנה מחיי ההיי-טק, אבל אי אפשר להוציא את חיי ההיי-טק ממהנדסת התוכנה…) אז מזמינים יותר אוכל ממה שטוב לארנק ולגוף ומדלגים מבית קפה אחד לשני כשמבטי המלצרים (או מה שאני מדמיינת כמבטים עויינים) מכריעים אותי.

ואז מצאתי מקום חביב ביותר! "מיזנטרופ". שמעתי עליו לראשונה בבלוג של יעל סלע-שפירו, נרשמתי לדף שלו בפייסבוק, והעדכונים השוטפים עשו לי תיאבון. מסתבר שלא רק לי יש בעיה כזאת, אבל מישהו אחד, עידו אנג'ל, קם ועשה מעשה ויצר מקום עבודה נעים וביתי, מחוץ לבית. ומכיוון שאני נמצאת בתל אביב לפחות יומיים בשבוע, נראה לי ש(שוב) מצאתי לי בית מחוץ לבית.

עכשיו רק צריך שיפתחו סניף בחיפה…

Advertisements