והצנע לכת

אחד הנושאים ה"חמים" ביותר היום הוא מחאת הדיור בשדירות רוטשילד. רק היום, בדרכי למיזנטרופ, עברתי שם וראיתי שבן-לילה היה גידול עצום באורך טורי האוהלים.

אתמול קראתי ב-ynet מאמר נוקב של שלמה קראוס, "אל תקראו לנו מפונקים", המאשים את "דור הביניים", ילידי שנות ה-50, וה-60, "שקיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה" והותיר אחריו "אדמה חרוכה ומציאות כלכלית בלתי אפשרית" שבה על דור ילידי שנות ה-70, ה-80 וה-90 להתמודד תוך קשיים מרובים. התגובות חריפות אפילו יותר מהמאמר עצמו, ויכוח עז בין שני הדורות הנ"ל. זה אומר "אתם מצפים ליותר מדי" וזה אומר "אין לכם מושג כמה קשה היום".

אני מודה, אני בת לאותו דור ביניים וגדלתי באווירה של הרבה פחות שפע. הורי קנו את הדירה הראשונה שלהם כשכבר הייתי אדם בוגר, כי רק אז חסכו מספיק ויכלו, בצירוף ירושה קטנה, להרשות לעצמם לקנות דירה בלי להיכנס לחובות. בזכות חריצותם, חסכונותיהם, והמדיניות שלהם של השכלה כעדיפות עליונה, יותר מכל נכס חומרי, יכולתי לסיים את הטכניון ולרכוש לעצמי מקצוע שהוביל אותי במרוצת השנים לתוך בועת ההיי-טק.

באותה תקופה חייתי גם אני כמו רבים מהמגיבים על המאמר. שתי ילדות קטנות, משכורת של היי-טקיסטית ושל עצמאי הנאבק להקים עסק, וגם אנחנו התקשינו לגמור את החודש והיינו כל הזמן במינוס. אבל בכל זאת הצלחנו לקנות דירה, להחליף אותה עם התרחבות המשפחה, וגם לקנות חנות קטנה, כל זה בזכות 3 משכנתאות.

ואז בא המהפך, הפיטורים מההיי-טק שהובילו לשינוי כיוון. כיום עברתי מאחד המקצועות המכניסים ביותר, לאחד הפחות מוערכים מבחינה כספית. אבל הייתי בשלה לשינוי. נכון שהתרגלתי לביקורים השבועיים בקניון עם בנותי (שלא היו מסתיימים בלי כמה שקיות), למסעדות ובתי קפה בלי לחשוב פעמיים, לנסיעות לחו"ל ולכל השאר. אבל אני חייבת לציין שיש משהו נהדר גם בחיים הצנועים יותר שאנו חיים כעת, כי אני יודעת שאני בונה משהו חדש, משהו שאני אוהבת, ואני מפיקה את ההנאה שלי מהמון דברים אחרים, לאו דווקא כאלה שקונים בכסף. יש משהו אפילו משחרר בזה שאין צורך לספק כל הזמן את הדחף להשיג עוד ועוד "דברים".

על סמל בית הספר שבו למדתי היתה חרוטה הסיסמה "והצנע לכת". אמנם מדובר בבית ספר פרטי, שאצל רבים מתלמידיו בעלי האמצעים מאבדת סיסמה זו ממשמעותה, אבל יש בה הרבה מן האמת. אנו חיים בתקופה של סף משבר עולמי, הקשור להתחממות הגלובלית ולעובדה שאנו מתקדמים בצעדי ענק לנקודה שבה משאבי כדור הארץ פשוט לא יספיקו לאוכלוסיה ההולכת וגדלה בקצב הצריכה הנוכחי. פול גילדינג, מי שעמד בעבר בראש ארגון גרינפיס, כותב בספרו "The Great Disruption" (השיבוש הגדול) על הצורך לשינוי משמעותי בגישת החיים כדי להתמודד עם מה שצפוי לנו ובחזרה לערכים של צניעות במקום חומרניות. בתרגום שלי מאתר האינטרנט של הספר: "'השיבוש הגדול' מציע מבט קשה ובלתי מתפשר על האתגר מולו ניצבת האנושות, אך גם מסר של אופטימיות עמוקה. העשורים הבאים יביאו עמם אבדן, סבל ומאבק עם החזר משיכת היתר שנטלנו מכוכב הלכת; אך הן גם יפיקו את המיטב ממה שמציעה האנושות: חמלה, חידוש, גמישות, וסגלנות… המשבר מייצג הזדמנות נדירה להחליף את ההתמכרות שלנו לצמיחה במוסר של קיימות, והוא כבר בעיצומו… עם שוך המשבר הגדול נמדוד "צמיחה" באופן חדש. משמעותה כבר לא תהיה כמות של דברים, אלא איכות ושמחת חיים. כן, יש חיים אחרי השופינג".

לבי עם אותם צעירים שחיי היום יום שלהם לא קלים והם מרגישים שלעולם לא יוכלו להגיע לקורת גג. אכן, מחירי הדיור גבוהים עכשיו במידה חסרת היגיון ויש לעשות משהו בנידון. אך אולי אם נראה את התמונה הגדולה יותר נבין שיש הרבה מעבר לצריכה, לחומריות ולרכוש. אפשר להוריד קצת את הציפיות, לחזור לערכי הצניעות של אותו דור ביניים מגונה, ולמצוא סיבות לאושר שאינן תלויות בעושר. לא צריך לקנות כל גאדג'ט חדש שיוצא וכל מותג נחשב, לא חייבים למלא לילדים חדר שלם במשחקים ולרשום אותם לשני חוגים. ולא חייבים הכל עכשיו ומיד, אפשר לחכות שנה, שנתיים או עשר. בתגובות למאמר ה"מפונקים" היו כאלה שאמרו שהם כבר לא מרשים לעצמם דברים כאלה, ולהם אני יכולה להגיד: זה בסדר, לא חייבים. החיים יפים לא פחות גם בלעדיהם.

Advertisements