מעבדות לחירות?

לפני שלוש שנים עשיתי מהפך בחיי ופתחתי דף חדש (שעל שמו קרוי הבלוג הזה). היום קראתי מאמר על אנשים נוספים שעשו מהפך דומה בחייהם, והחלטתי לעצור ולבחון לרגע את מה שעבר עלי, ולחשוב האם יצאתי, ברוח החג, מעבדות לחירות?

לתחום התוכנה נכנסתי באופן כמעט אוטומטי. תמיד היתי ריאליסטית בנשמתי ועוד לפני הגיוס מצאתי עבודה בתכנות. גם בצבא גילו את כישורי התכנות שלי וניצלו אותם, מעבר לתפקיד הרשמי שלי. כשהשתחרתי, כמעט ולא עלתה שאלה לאן מועדות פני. אמנם אהבתי גם אדריכלות, אבל גיליתי שאמנם יש לי יכולות שרטוט טובות ויכולת לראות דברים בתלת-ממד, אבל חסר לי המעוף האמיתי הדרוש לאדריכלים טובים. וכך, בלי התלבטויות רבות – הופ לטכניון, וכמובן שלאורך כל הלימודים המשכתי לעבוד במקצוע.

אחרי הטכניון חזרתי באופן כמעט אוטומטי לכור מחצבתי, רפא"ל, שם שרתתי ושם עבדתי כסטודנטית. ומאז נשארתי בכל מקום עבודה שנים לא מעטות עד שממש אי אפשר היה יותר (או שהמחלקה נסגרה, או שהפרוייקט נסגר), ועברתי באופן ממש חלק, בלי חיפושים רבים, לדבר הבא.

עכשיו, כשאני חושבת על כך, חוץ משמרטפות אולי, מעולם לא עבדתי באף עבודה אחרת! מה הפלא שאחרי 20 שנה במקצוע, הגעתי למצב שבו המחשבה שאני נמצאת רק בחצי הדרך לפנסיה הכניסה אותי לדיכאון עמוק! שלא לדבר על כך שעבדתי בתחום ששייך לצעירים, ולא ראיתי את עצמי נמצאת בו בגיל 55 ו-60, לא במציאות הקיימת. אבל היה נוח שם בהיי-טק. אמנם עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה, ולא היתה הפרדה בין עבודה לבית, אבל המשכורת… וההטבות… מי מעז לעזוב דבר כזה?

ואז סגרו את הפרוייקט בארץ. כולם היו בדיכאון ואני התחלתי לפרוח! לרגע זה חיכיתי, לרגע של האין-ברירה. ידעתי שאם עכשיו לא אעשה משהו, זה לא יקרה לעולם.

התרגום תמיד דגדג לי והלכתי על זה. כתבתי על כך ברשומה עבודה-בית-עבודה בבלוג זה.

האם יצאתי מעבדות לחירות? אני עובדת לא פחות קשה ומרוויחה הרבה פחות. יש לילות לבנים, וסופי שבוע הם ימים ככל הימים. אבל אם לפעמים לא בא לי לעבוד באיזה יום, אני עושה לעצמי את החשבון (לפעמים זה יצריך השכמה למחרת ב-4:00) ויוצאת לעשות ככל העולה על רוחי. אני יכולה לעבוד מכל מקום שיש בו שולחן, שקע, ואינטרנט אלחוטי (וגם שקע לא תמיד נחוץ, ואפשר, למשל לעבוד בחוף הים בחיפה, המרושת באינטרנט אלחוטי), וכבר יש לי כרטיסי חבר לכל רשתות בתי הקפה בארץ, כמעט. שלא לדבר על פינת החמד שמצאתי במיזנטרופ.

והכי חשוב, אני נהנית מהעבודה, נהנית מהבנייה של משהו חדש, לאט לאט, צעד צעד. כל הישג הוא חגיגה גדולה יותר מהקצאה של עוד חבילת אופציות, וכל צ'ק מעניק יותר אושר ממשכורת גדולה פי כמה שנכנסת אוטומטית לבנק.

הייתי אומרת שהעבדות מעולם לא הרגישה חופשייה יותר…

Advertisements