האינטרנט: הורג או משמר שפות?

רבות נטען שהאינטרנט אחראי ליצירה של שפה חדשה, רדודה וסובלת מגלובליזציה. אנשים כבר לא קוראים ספרים, המעשירים את השפה, אלא מתעדים את חייהם ב-140 תווים, המלאים בקיצורים בלתי מובנים לצופה מן הצד.

לעומת זאת, האינטרנט הוא מאגר יידע אדיר הנגיש לאנשים בכל רחבי העולם. אנשים שבעבר לא היו טורחים ללכת לספריה, יכולים למצוא מידע עשיר ומגוון בקצות אצבעותיהם, ואף לתרום לו מהיידע ומהניסיון שלהם.

ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לשפות איראניות, ופרופ' גלעד צוקרמן, העוסק בהחייאת שפות נכחדות (וטבע את מושג "השפה הישראלית") דנים בנושא תפקידו של האינטרנט בתהליכי הכחדה והחייאה של שפות ברחבי העולם.

מה דעתכם?

בת העשן והעצם

השבוע הגיעה חבילה בדואר מהוצאת מודן. פתחתי אותה התרגשות ניכרת. בתוכה היו שני ספרים, חדשים-דנדשים. דפדפתי לדף הכותרת:

בת העשן והעצם לייני טיילור מאנגלית: דנית בן קיקי

החלום שהוביל אותי במסעי מעולם ההייטק עד הלום התגשם. ראיתי את שמי מופיע שחור על גבי לבן בספר. כמה חיכיתי לרגע הזה!

"בת העשן והעצם" מספר על קארו, תלמידת אמנות בת 17 הגרה בגפה בפראג. יש לה אקס מעצבן, שיער כחול, חברה נמוכת-קומה ומלאת חיים ומחברת רישומים שבה היא מציירת דמויות משונות: ברימסטון, בעל קרני האייל, איסה – חצי אישה חצי נחש, טוויגה בעל צוואר הג'ירף, יאסרי בעלת מקור התוכי, וקישמיש, העורב בעל כנפי העטלף. המחברת עוברת מיד ליד בקרב בני כיתתה, המעריצים את הציורים ואת הסיפורים המוזרים הנלווים אליהם. כולם חושבים שקארו בודה אותם מדימיונה העשיר, אך היא מתעקשת שהכול אמת. היא כבר מזמן גילתה שהדרך הטובה ביותר להסתיר את האמת היא לספר אותה בחיוך אירוני, כדי שאף אחד לא יאמין לה.

והאמת היא ששיערה אינו צבוע אלא גדל בצבע כחול, ושברימסטון הוא באמת "סוחר משאלות". הוא קונה שיני חיות מציידים אנושיים, הבאים אל חנותו המאובקת שנמצאת ב"מקום-אחר", תמורת משאלות, קטנות או גדולות. ברימסטון הוא שגידל את קארו, בעזרת איסה, יאסרי וטוויגה, והוא שולח אותה למסעות רכש ברחבי העולם, כדי להביא לו שיניים נוספות.

אולם קארו אינה יודעת למה משמשות השיניים, היכן הוא בעצם "מקום-אחר", ומי, למעשה, היא בעצמה. היא חיה ולומדת בפראג הקסומה, יוצאת לשליחויות מסוכנות עבור ברימסטון, ומרגישה שמשהו לא ברור חסר בחייה. ואז, יום אחד, בשליחות לשווקים הצבעוניים של מרוקו, היא פוגשת מלאך בעל כנפי אש נסתרות ועיניים רושפות. המפגש הזה יערער לחלוטין את חייה ויוביל אותה לגלות את התשובות לשאלות שתמיד הטרידו אותה ויותר מכך.

לא יכולתי לבקש ספר מקסים יותר כספר הבכורה שלי. הוא כתוב בהומור וברגישות, בתערובת של עדכניות וקסם, אכזריות ורומנטיקה. אני ממליצה עליו בחום, ולא רק לבני הנעורים. לכו לחפש אותו בשבוע הספר.

ותודה ליעל סלע-שפירו על ההמלצה שהביאה לי את ההזדמנות הזו!

מתרגמים, היזהרו מהחלפות גורפות

היום נתקלתי בכתבה משעשעת.

במהדורת הספר האלקטרוני של "מלחמה ושלום" לקורא האלקטרוני Nook של רשת Barnes & Noble קרתה תקלה מביכה. הספר יצא קודם לכן במהדורה מותאמת ל-Kindle, הקורא המתחרה של חברת Amazon, ומן הסתם החליט מישהו בהוצאה לעשות החלפה גורפת כדי שחלילה לא יופע שם המתחרים בספר.

אבל המילה kindle, שפירושה באנגלית "להדליק", היא מילה די נפוצה, וסביר להניח שתופיע כמה פעמים בגרסה האנגלית של ספר גדול כמו מלחמה ושלום (8 פעמים למען הדיוק). והתוצאה היא שמשפט כמו:

"It was as if a light had been kindled in a carved and painted lantern …"

שפירושו: "כאילו נדלק אור בפנס מגולף וצבוע…", הופך ל:

"It was as if a light had been Nookd in a carved and painted lantern …"

שהוא חסר משמעות.

לפעמים נדרשים במהלך תרגום להחליף מופעים רבים של מילה במילה אחרת, למשל אחרי תיקוני עריכה, או כשבמהלך התרגום מגלים שבחירה שעשינו בהתחלה בעצם אינה מתאימה. אבל גם אם מדובר בהמון מופעים, אני ממליצה בחום לעבור עליהם אחד אחד, אחרת עלולות להיות פאדיחות.

מעבדות לחירות?

לפני שלוש שנים עשיתי מהפך בחיי ופתחתי דף חדש (שעל שמו קרוי הבלוג הזה). היום קראתי מאמר על אנשים נוספים שעשו מהפך דומה בחייהם, והחלטתי לעצור ולבחון לרגע את מה שעבר עלי, ולחשוב האם יצאתי, ברוח החג, מעבדות לחירות?

לתחום התוכנה נכנסתי באופן כמעט אוטומטי. תמיד היתי ריאליסטית בנשמתי ועוד לפני הגיוס מצאתי עבודה בתכנות. גם בצבא גילו את כישורי התכנות שלי וניצלו אותם, מעבר לתפקיד הרשמי שלי. כשהשתחרתי, כמעט ולא עלתה שאלה לאן מועדות פני. אמנם אהבתי גם אדריכלות, אבל גיליתי שאמנם יש לי יכולות שרטוט טובות ויכולת לראות דברים בתלת-ממד, אבל חסר לי המעוף האמיתי הדרוש לאדריכלים טובים. וכך, בלי התלבטויות רבות – הופ לטכניון, וכמובן שלאורך כל הלימודים המשכתי לעבוד במקצוע.

אחרי הטכניון חזרתי באופן כמעט אוטומטי לכור מחצבתי, רפא"ל, שם שרתתי ושם עבדתי כסטודנטית. ומאז נשארתי בכל מקום עבודה שנים לא מעטות עד שממש אי אפשר היה יותר (או שהמחלקה נסגרה, או שהפרוייקט נסגר), ועברתי באופן ממש חלק, בלי חיפושים רבים, לדבר הבא.

עכשיו, כשאני חושבת על כך, חוץ משמרטפות אולי, מעולם לא עבדתי באף עבודה אחרת! מה הפלא שאחרי 20 שנה במקצוע, הגעתי למצב שבו המחשבה שאני נמצאת רק בחצי הדרך לפנסיה הכניסה אותי לדיכאון עמוק! שלא לדבר על כך שעבדתי בתחום ששייך לצעירים, ולא ראיתי את עצמי נמצאת בו בגיל 55 ו-60, לא במציאות הקיימת. אבל היה נוח שם בהיי-טק. אמנם עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה, ולא היתה הפרדה בין עבודה לבית, אבל המשכורת… וההטבות… מי מעז לעזוב דבר כזה?

ואז סגרו את הפרוייקט בארץ. כולם היו בדיכאון ואני התחלתי לפרוח! לרגע זה חיכיתי, לרגע של האין-ברירה. ידעתי שאם עכשיו לא אעשה משהו, זה לא יקרה לעולם.

התרגום תמיד דגדג לי והלכתי על זה. כתבתי על כך ברשומה עבודה-בית-עבודה בבלוג זה.

האם יצאתי מעבדות לחירות? אני עובדת לא פחות קשה ומרוויחה הרבה פחות. יש לילות לבנים, וסופי שבוע הם ימים ככל הימים. אבל אם לפעמים לא בא לי לעבוד באיזה יום, אני עושה לעצמי את החשבון (לפעמים זה יצריך השכמה למחרת ב-4:00) ויוצאת לעשות ככל העולה על רוחי. אני יכולה לעבוד מכל מקום שיש בו שולחן, שקע, ואינטרנט אלחוטי (וגם שקע לא תמיד נחוץ, ואפשר, למשל לעבוד בחוף הים בחיפה, המרושת באינטרנט אלחוטי), וכבר יש לי כרטיסי חבר לכל רשתות בתי הקפה בארץ, כמעט. שלא לדבר על פינת החמד שמצאתי במיזנטרופ.

והכי חשוב, אני נהנית מהעבודה, נהנית מהבנייה של משהו חדש, לאט לאט, צעד צעד. כל הישג הוא חגיגה גדולה יותר מהקצאה של עוד חבילת אופציות, וכל צ'ק מעניק יותר אושר ממשכורת גדולה פי כמה שנכנסת אוטומטית לבנק.

הייתי אומרת שהעבדות מעולם לא הרגישה חופשייה יותר…

מתרגמים ומאבקם בטחנות רוח

מקצוע התרגום היה ונותר מקצוע מאוד לא מוערך. אפילו, ובמיוחד, בתחום הוצאות הספרים וחברות הסרטים, ממשיכים לראות במתרגמים משהו כמעט מיותר שאפשר לדרוך עליך ולנצל אותו.
קראתי היום רשומה עגומה במיוחד בבלוג של גילי בר-הלל, מתרגמת סדרת ספרי הרי פוטר לעברית, והרגשתי שאני חייבת לשתף אותה.
אם כך מתייחסים למתרגמים דגולים, מה יגידו אזובי הקיר?

עברי דבר עברית (2)

לפי המספר הסידורי בכותרת אפשר לראות שמדובר בנושא הקרוב ללבי. והפעם עורר אותו קטע מתוכניתם של לונדון וקירשנבאום שפרסמה האקדמיה ללשון העברית.

פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה, הוזמן לתוכנית לדבר על התופעה של דרישה להגשת עבודות באנגלית ואי קבלת עבודות בעברית בכמה אוניברסיטאות.

מלחמת השפות אינה דבר חדש, והיא כבר התנהלה לפני מאה שנה לקביעת שפת הלימוד בטכניון בחיפה, ה"אלמה מטר" שלי. אז ניצחה העברית וזו הסיבה שסיימתי את הטכניון בלי לדעת גרמנית.

אני אוהבת מאוד אנגלית, קוראת בעיקר באנגלית, וגם אני, בשנותי בהיי-טק, דיברתי כמו החבר'ה המופיעים בקטע שמציג ירון לונדון, בערבוביה חיננית על עברית ואנגלית: לקנפג, לקמפל ולדבג היו מילים שגורות בפי. אבל כמו שאומר פרופ' בר-אשר, מדובר בשפה מדוברת.

כמתרגמת לעברית אני יודעת שאפשר להגיד כל דבר בעברית, גם אם זה דורש מאמץ קל. ולדעתי, השפה חשובה מאוד לשמירה על הצביון היהודי/ישראלי שלנו.

לכן: כן ללמד בבתי הספר ובאוניברסיטאות אנגלית טובה וכן לקיים שיעורי כתיבה מקצועית באנגלית. אבל השפה הרשמית של מוסדות ההשכלה חייבת להישאר עברית, ואין לחייב הגשת עבודות בכל שפה אחרת.

 

שים אמברקס וארבעה ווינקרים ותפתח את הבגז'

עוד מאמר משעשע מבית היוצר של רוביק רוזנטל, הסנפלינג הציוני, מדבר על כל המילים ששאלנו משפות זרות (בעיקר מאנגלית), אבל בדרך עשינו מהן מיש-מש אחד גדול.

הידעתם שסנפליג הוא ספורט המוכר אך ורק בארץ? וששמיכת פוך משמשת לאיפור העיניים בצבע כחול?

לא ידעתם? קראו על כך במאמר. ולא פחות מזה, כדאי לקרוא את התגובות המוסיפות עוד דוגמאות רבות ומשעשעות:

אמברקס מלשון hand brake, פילים (פ' רפויה) מלשון film, וג'קסון מלשון jigsaw.

 

 

שנה טובה

בפרוש  עלינו השנה החדשה, עלו במוחי כמה הגיגים.

שמתם לב שבאנגלית מאחלים Happy New Year ואילו בעברית מסתפקים רק ב"שנה טובה"? הגויים רוצים להיות מאושרים ואילו ליהודים מספיק שלא יהיה רע מדי. כמה אופייני.

לעומת זאת, Good Year באנגלית היא בכלל לא ברכה אלא חברה לייצור צמיגים.

אצלנו, המושג "שנטובה" הפך למילה אחת, אם כי המוסד הזה של "שנוטובות" גם הוא כבר הולך ונעלם, וקיים כיום בעיקר בצורה אלקטרונית. זוכרים את דוכני השנוטובות עם כרטיסי הברכה הקיצ'יים, שעל השווים ביותר היו גם זהבים? הנה תזכורת. את זאת יש לי אפילו בנייר (hardcopy  בלעז), באוסף הגלויות שהיה לי בילדותי ואשר שוכן היום, אחר כבוד, בבוידעם.

אז רציתי לאחל לכולם שנה טובה, שנה שמחה, שנה מתוקה כדבש. שנה של הגשמת חלומות ושאיפות, ושל קצת נחת ושלווה. שנה שתהיה טובה בהרבה מקודמתה, אך הרבה פחות טובה מזו שתבוא אחריה.

ונתראה בשנה הבאה.

 

והצנע לכת

אחד הנושאים ה"חמים" ביותר היום הוא מחאת הדיור בשדירות רוטשילד. רק היום, בדרכי למיזנטרופ, עברתי שם וראיתי שבן-לילה היה גידול עצום באורך טורי האוהלים.

אתמול קראתי ב-ynet מאמר נוקב של שלמה קראוס, "אל תקראו לנו מפונקים", המאשים את "דור הביניים", ילידי שנות ה-50, וה-60, "שקיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה" והותיר אחריו "אדמה חרוכה ומציאות כלכלית בלתי אפשרית" שבה על דור ילידי שנות ה-70, ה-80 וה-90 להתמודד תוך קשיים מרובים. התגובות חריפות אפילו יותר מהמאמר עצמו, ויכוח עז בין שני הדורות הנ"ל. זה אומר "אתם מצפים ליותר מדי" וזה אומר "אין לכם מושג כמה קשה היום".

אני מודה, אני בת לאותו דור ביניים וגדלתי באווירה של הרבה פחות שפע. הורי קנו את הדירה הראשונה שלהם כשכבר הייתי אדם בוגר, כי רק אז חסכו מספיק ויכלו, בצירוף ירושה קטנה, להרשות לעצמם לקנות דירה בלי להיכנס לחובות. בזכות חריצותם, חסכונותיהם, והמדיניות שלהם של השכלה כעדיפות עליונה, יותר מכל נכס חומרי, יכולתי לסיים את הטכניון ולרכוש לעצמי מקצוע שהוביל אותי במרוצת השנים לתוך בועת ההיי-טק.

באותה תקופה חייתי גם אני כמו רבים מהמגיבים על המאמר. שתי ילדות קטנות, משכורת של היי-טקיסטית ושל עצמאי הנאבק להקים עסק, וגם אנחנו התקשינו לגמור את החודש והיינו כל הזמן במינוס. אבל בכל זאת הצלחנו לקנות דירה, להחליף אותה עם התרחבות המשפחה, וגם לקנות חנות קטנה, כל זה בזכות 3 משכנתאות.

ואז בא המהפך, הפיטורים מההיי-טק שהובילו לשינוי כיוון. כיום עברתי מאחד המקצועות המכניסים ביותר, לאחד הפחות מוערכים מבחינה כספית. אבל הייתי בשלה לשינוי. נכון שהתרגלתי לביקורים השבועיים בקניון עם בנותי (שלא היו מסתיימים בלי כמה שקיות), למסעדות ובתי קפה בלי לחשוב פעמיים, לנסיעות לחו"ל ולכל השאר. אבל אני חייבת לציין שיש משהו נהדר גם בחיים הצנועים יותר שאנו חיים כעת, כי אני יודעת שאני בונה משהו חדש, משהו שאני אוהבת, ואני מפיקה את ההנאה שלי מהמון דברים אחרים, לאו דווקא כאלה שקונים בכסף. יש משהו אפילו משחרר בזה שאין צורך לספק כל הזמן את הדחף להשיג עוד ועוד "דברים".

על סמל בית הספר שבו למדתי היתה חרוטה הסיסמה "והצנע לכת". אמנם מדובר בבית ספר פרטי, שאצל רבים מתלמידיו בעלי האמצעים מאבדת סיסמה זו ממשמעותה, אבל יש בה הרבה מן האמת. אנו חיים בתקופה של סף משבר עולמי, הקשור להתחממות הגלובלית ולעובדה שאנו מתקדמים בצעדי ענק לנקודה שבה משאבי כדור הארץ פשוט לא יספיקו לאוכלוסיה ההולכת וגדלה בקצב הצריכה הנוכחי. פול גילדינג, מי שעמד בעבר בראש ארגון גרינפיס, כותב בספרו "The Great Disruption" (השיבוש הגדול) על הצורך לשינוי משמעותי בגישת החיים כדי להתמודד עם מה שצפוי לנו ובחזרה לערכים של צניעות במקום חומרניות. בתרגום שלי מאתר האינטרנט של הספר: "'השיבוש הגדול' מציע מבט קשה ובלתי מתפשר על האתגר מולו ניצבת האנושות, אך גם מסר של אופטימיות עמוקה. העשורים הבאים יביאו עמם אבדן, סבל ומאבק עם החזר משיכת היתר שנטלנו מכוכב הלכת; אך הן גם יפיקו את המיטב ממה שמציעה האנושות: חמלה, חידוש, גמישות, וסגלנות… המשבר מייצג הזדמנות נדירה להחליף את ההתמכרות שלנו לצמיחה במוסר של קיימות, והוא כבר בעיצומו… עם שוך המשבר הגדול נמדוד "צמיחה" באופן חדש. משמעותה כבר לא תהיה כמות של דברים, אלא איכות ושמחת חיים. כן, יש חיים אחרי השופינג".

לבי עם אותם צעירים שחיי היום יום שלהם לא קלים והם מרגישים שלעולם לא יוכלו להגיע לקורת גג. אכן, מחירי הדיור גבוהים עכשיו במידה חסרת היגיון ויש לעשות משהו בנידון. אך אולי אם נראה את התמונה הגדולה יותר נבין שיש הרבה מעבר לצריכה, לחומריות ולרכוש. אפשר להוריד קצת את הציפיות, לחזור לערכי הצניעות של אותו דור ביניים מגונה, ולמצוא סיבות לאושר שאינן תלויות בעושר. לא צריך לקנות כל גאדג'ט חדש שיוצא וכל מותג נחשב, לא חייבים למלא לילדים חדר שלם במשחקים ולרשום אותם לשני חוגים. ולא חייבים הכל עכשיו ומיד, אפשר לחכות שנה, שנתיים או עשר. בתגובות למאמר ה"מפונקים" היו כאלה שאמרו שהם כבר לא מרשים לעצמם דברים כאלה, ולהם אני יכולה להגיד: זה בסדר, לא חייבים. החיים יפים לא פחות גם בלעדיהם.

עברי דבר עברית

כשאני נתקלת בנהג גרוע, אני מתרגזת, כמו כולם. אבל אני מתרגזת כפליים כשזהו נהג מונית, אוטובוס או משאית, שהרי אלה, הנהגות היא מקצועם, ואני בגישתי התמימה מצפה שאנשים יבצעו בגאווה את עבודתם על הצד הטוב ביותר.

כך גם כשאני צופה בכתב רדיו או טלוויזיה, שחלק גדול מאוד מתפקידו הוא לדעת להתבטא בצורה רהוטה בפני קהל המאזינים או הצופים, אבל כל מילה שניה שלו היא "אהה". זה כל כך מעלה את חמתי שאני פשוט לא מסוגלת להתרכז בדבריו.

ולכן יש בי גם אותה ציפיה תמימה שמי שלפרנסתו אמור לכתוב בעברית, יעשה מאמץ קל לכתוב בעברית תקינה. לא עברית גבוהה, לא עברית של שבת, רק תקינה.

הנה ציטוטים רק משתי כתבות שקראתי היום באתר נענע 10 על הנושא החם של המשט לעזה:

"מספר שעות לאחר עצירתה של הספינה האמריקנית, הבהיר הלילה סגן דוברת משרד החוץ האמריקני, מארק טונר, כי אין בידיו את הפרטים המלאים על הנושא, אך הדגיש כי למשט יש בעיקר מטרות פוליטיות."

"החלטתה של יוון לעצור את ספינת המשט האמריקנית, ושאר הקשיים העומדים בדרכם לעזה, מעוררים במארגני המשט מחשבות שניות."

ובכן, "הפרטים המלאים" הם נושא המשפט (הפרטים המלאים אינם בידיו) ולכן לא יכולים להיות מושא ישיר ואין לשים "את" לפניהם. את ההסבר לכך למדתי לאחרונה, אבל הידיעה שאין לומר "יש לי את ה…" הוחדרה בי בקנאות מילדות, בידי אבי, העולה החדש, שעלה לארץ רק שלוש שנים לפני שנולדתי, אך השפה העברית התקינה היתה ונותרה קרובה ללבו.

ואילו "מחשבות שניות" הוא ביטוי חביב מאוד, אבל לא בעברית! זאת תרגומית טהורה מאנגלית.

כן, אני יודעת שאני טהרנית וכן, אני מתה על סלנג ועל דיבור קלוקל במכוון. אבל לא בכתבה חדשותית, שם אני מצפה לעברית תקינה, לא פחות וגם לא יותר. כמו שאני הקדשתי שנה מזמני ללמוד תרגום לפני שהתחלתי לעסוק בכך, ובמסגרת הלימודים למדתי לא פחות משלושה קורסים בלשון, הייתי מצפה לרצינות מקצועית גם מעיתונאים, ובעצם מכל בעל מקצוע שמכבד את עצמו.

אומרים שכל מלאכה מכבדת את בעליה, אבל טוב יעשה בעל המלאכה ויכבד קצת את עבודתו.

מה, לא ככה? 🙂